פסק-דין בתיק ת"א 1219/04

1.         חלקה 15 בגוש 17581 באדמות הכפר כעביה עברה הליכי הסדר בשנת 1978, שבסופם נרשמה החלקה הנ"ל כחלקה 10 בשטח של 10,227 מ"ר וחלקה 82 בשטח של 1,629 מ"ר.

בעקבות הליכי ההסדר, נרשם התובע כבעלים של מחצית מחלקה 10 והמדינה נרשמה כבעלים של חלקה 82, וחלקה 82 נרשמה בשלמותה כמקרקעי ייעוד לצורך סלילת כביש.

לטענת התובע חלקה 82 הנ"ל היא דרך ברוחב של 6 מטרים, שנוצרה מ"פס" ברוחב של 2 מטרים אליו נוסף "פס" ברוחב של 4 מטרים נוספים שפקיד ההסדר החליט להועידו להרחבת הדרך, ואותו שטח נוסף ברוחב של 4 מטרים,  נגרע מחלקה 10.

התובע טען בכתב התביעה כי הדרך ברוחב של 6 מטרים היא דרך ללא מוצא ויש להניח כי לעולם לא יסלל במקום כביש ברוחב זה, כך שלמעשה בוטל ייעודה של חלקה 82 כדרך ברוחב של 6 מטרים, ואין כל ערך כלכלי לחלקה 82 בצורתה הנוכחית.

אשר על כן, עתר התובע להורות על תיקון הרישום בפנקסי המקרקעין, באופן שרוחב הדרך בחלקה 82 יוקטן מ-6 מטרים ל-2 מטרים, והשטח יווסף בחזרה לחלקה 10.

2.       אקדים ואומר כי לאור מיקום המקרקעין (הכפר כעביה), הסמכות המקומית לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי בנצרת, אך מאחר שהצדדים לא העלו הטענה ביוזמתם, לא אדרש לה.

עוד אציין, כי בשעתו הוגשה כנגד התובע תביעה לצו מניעה זמני על כך שחסם את הדרך (ת"א 5670/02 בבימ"ש השלום בנצרת). התביעה הוגשה על ידי המבקש בבש"א 2386/05 והסתיימה בפסק דין בהסכמה, לפיו התחייב התובע דכאן שלא לחסום את הדרך ברוחב של 6 מטרים. עם זאת, נציין כי בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין נאמר, שאין בו כדי לפגוע בטענת התובע כנגד החלוקה שבוצעה על ידי פקיד ההסדר.

3.       הנתבעים העלו בכתב ההגנה ובקדם המשפט הראשון, טענה כי דין התביעה להידחות על הסף. מכאן, שרשאי בית המשפט להידרש לטענה זו, ללא צורך בבקשה בכתב - רע"א 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ. שטמר, פ"ד לט(2) 452, 455.

לטעמי, יש ממש בטענה, ודין התביעה להידחות על הסף בהיעדר עילה. 

4.       התובע לא טען, גם לא יכול היה לטעון, כי רישום המדינה כבעלים של הדרך, נעשה בתרמית או בטעות לפי סעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] התשכ"ט-1969 (להלן: " הפקודה"). התובע טען לשינוי נסיבות מאוחר להליכי ההסדר, כך שסעיף 92 לפקודה, אליו הפנה, אינו יכול לסייע בידו.

ככל שירדתי לסוף דעתו של התובע, טענתו היא, שפעולת פקיד ההסדר כמוה כהפקעה, וכשם שקרקע מופקעת מוחזרת לבעליה כאשר מטרת ההפקעה אינה מיושמת, כך גם במקרה שלפנינו, ראוי להחזיר לתובע, כבעלים של מחצית מחלקה 10, את זכויותיו במקרקעין על דרך של תיקון הרישום (סעיפים 13, 14 לכתב התביעה).

אלא שבמקרה שלפנינו, המדינה רכשה את הבעלות במקרעין לא מכוח הפקעה או הקנייה. המדינה נרשמה כבעלים של חלקה 82 כדת וכדין, מכוח הליכי הסדר שנעשו בשעתו בהסכמת התובע, או מי שהתובע בא בנעליו. משנרשמו המקרקעין על שם המדינה כמקרקעי ייעוד, חל על עניננו פרק ח' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

5.         הלכה למעשה, התובע דורש בתביעה שלפנינו, שהמדינה תוותר על שטח שבבעלותה מאחר שאין לה צורך באותו שטח. אם מבקש התובע כי המדינה "תוותר" על זכותה במקרקעין, פתוחה בפניו הדרך לנסות לשכנע את המדינה למכור לו את המקרקעין. אולם, דינה של המדינה אינו שונה מדינו של כל בעל מקרקעין, ולא ניתן לאלץ בעל מקרקעין לוותר על זכותו הקניינית במקרקעין מן הטעם שממילא אינו עושה בהם שימוש.

למיצער, ומבלי לקבוע מסמרות, שמא פתוחה בפני התובע הדרך לנסות כוחו במסגרת הליכי איחוד וחלוקה מחדש, תוך תשלומי איזון.

6.         לאור התוצאה אליה הגעתי, ממילא איני נדרש במישור העובדתי לטענות הנתבעים כי הדרך ברוחב של 6 מטרים לא "נגזרה" מחלקה 10 בלבד (סעיף 12 לכתב ההגנה של הנתבעים 5-6). גם איני נדרש לטענה, שהתובע מנוע מלטעון כנגד הדרך המופיעה בתוכנית החלוקה שהוא עצמו יזם ואשר קיבלה אישור הועדה המקומית (נספח א' לכתב ההגנה של הנתבעים 5-6).

כמו כן, איני נדרש לטענה העובדתית שהדרך משמשת בפועל את כל תושבי השכונה, כך שאין ממש בטענת התובע, כביכול חלקה 82 כבר אינה משמשת לייעודה. אציין, כי התובע נמנע מלצרף לתביעה את כל שכניו, שהם צדדים הנוגעים בדבר ומתנגדים לתביעתו, ומכוח סמכותי לפי תקנה 24 אני נעתר בזה לצירופו של המבקש בבש"א 2386/05, כצד נוסף לדיון.

7.         סופו של דבר, שאני דוחה התביעה על הסף, ומחייב  את התובע לשלם שכ"ט הנתבעים 1-2 והנתבעים 5-6 בסך 1,500 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. כל אחד.

ניתנה היום כ"ג בטבת, תשס"ו (23 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.